החלטה בתיק בש"א 3079/04

1.        זוהי בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית משפט מחוזי, אשר נתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים. דא עקא, פסק הדין שהיה מבוסס, כביכול, על הסכמת הצדדים, לא שיקף באופן מלא את ההסכמה, ומכאן הצורך בהליך זה, כפי שאפרט להלן:

           המבקשת היא אגודה שיתופית, והמשיבים מתגוררים בתחומה ומחוייבים, לפיכך, לשלם לה תשלומים שונים. משלא עמדו המשיבים וחובם הצטבר לסכומים משמעותיים פנתה המבקשת בתביעה לבית משפט השלום, שם ניתן פסק דין של פינוי נגד המשיבים. המשיבים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור נכרת בין הצדדים הסכם פשרה, אשר בית המשפט התבקש ליתן לו תוקף של פסק דין. הסכם הפשרה כלל שני חלקים: הראשון, שכלל את סעיפים 1 ו-2 להסכם, קבע כי אם לא ישלמו המשיבים את חובם תוך תקופה שנקבעה, יידחה הערעור ופסק הדין של בית משפט השלום יעמוד על כנו. בחלקו השני של ההסכם, סעיפים 3-6, הוסדר תשלום יתרת חובם של המשיבים, בכפוף לביצוע התשלום על פי החלק הראשון. הצדדים ביקשו, איפוא, מבית המשפט ליתן תוקף של החלטה לחלק הראשון של ההסכם בלבד, כאשר בכוונתם היה לשוב אל בית המשפט לאחר ביצוע החלק הראשון, ולבקש מתן תוקף של פסק דין לחלק השני. להסכם הפשרה שהוגש לבית המשפט צורפו שני נוסחים לחתימת בית המשפט, האחד נוסח אישור החלק הראשון, והשני נוסח אישור החלק השני, הכולל הצהרה לפיה שולם הסכום הנזכר בחלק הראשון. בית המשפט, ככל הנראה עקב טעות, חתם על הנוסח המאשר את החלק השני של ההסכם, ובכך אישר כי המשיבים שילמו את החוב הנזכר בחלק הראשון, כאשר בפועל לא שולם חוב זה והצדדים לא ביקשו כי בית המשפט יקבע כך.

           מדובר, איפוא, בטעות של בית המשפט שהיא טכנית בעיקרה, ואשר ניתן להניח כי היה אפשר להביא לתיקונה בקלות יחסית. אלא שלאחר שניתן פסק הדין, איש מן המעורבים לא שם לב לטעות זו, וכך עמד לו פסק הדין בתוקפו מיום שניתן, 21.5.02, במשך כשנתיים, עד שב"כ המבקשת הבחין בטעות. או אז הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקון טעות סופר, אולם בית המשפט החליט כי ההליך הנכון הוא פניה לערכאת הערעור, ומכאן הבקשה שבפני.

           להשלמת הפן העובדתי ראוי לציין כי מן החומר שבפני עולה כי המשיבים אף הם לא היו מודעים, במהלך אותה תקופה, לטעות שנפלה בפסק הדין, וראיה לכך ניתן למצוא בכך שהם הגישו למבקשת בקשות לאורכות לביצוע התשלום על פי חלקו הראשון של פסק הדין. אמנם המשיבים טוענים, ב"תגובה לתגובה" שהגישו, כי בקשות הארכה היו בסמוך למועד מתן פסק הדין. אולם נראה כי די בעובדה שהוגשו בקשות כאלה, ולאחריהן לא נעשה דבר שיש בו כדי להעיד על שינוי, כדי לתמוך במסקנה שהטעות לא היתה ידועה למשיבים. מסקנה זו מתחזקת עוד נוכח העובדה שהמשיבים אינם טוענים באופן פוזיטיבי כי ידעו על דבר הטעות, ואף נמנעו מלצרף תצהיר לתגובתם. ניתן, איפוא, להסיק כי מדובר בטעות משותפת אשר איש מבעלי הדין לא היה מודע לה עד שהתגלתה למבקשים כמפורט לעיל.

2.        תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 קובעת כי הארכת מועד הקבוע בחיקוק תיעשה כאשר קיים טעם מיוחד לכך. כידוע, התפתחה במהלך השנים פסיקה עניפה בשאלה מה ייחשב כטעם מיוחד, וכך נקבעו מצבים שייחשבו כמצדיקים הארכת מועדים, מצבים בהם יוארך המועד רק כשהם מצטברים למצבים אחרים, ועוד כהנה וכהנה.

           מאחורי פסיקה זו עומדת תפיסת עולם הרואה את האיחור בהגשת הליך, כמו גם במחדלים דיוניים אחרים, כגורמים הפוגעים בניהולו התקין של התיק, ובכך עלולים לפגוע במהות, ולא רק בצורה. לפיכך, בהחלטה כיצד יש לנהוג במחדלים כאלה, יש להביא בחשבון לא רק את העובדות הצרות - טיב המחדל שנעשה, כי אם את השפעתו של אותו מחדל על הדיון המהותי. הכלל הוא כי -

         "אי אתה יכול, [איפוא], לשקול את תוצאותיו של מחדל דיוני ללא בדיקה של האינטרסים השונים המעורבים בנשוא הדיון; בסוגיה זו שלפנינו האינטרסים הבאים בחשבון הם שלושה: של המערערים, של המשיבה מס' 1 ושל הציבור" (בש"א 3780/98, גיא רוזן ואח' נגד כפר הרי"ף כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נב (3) 625).

3.        התפיסה המקובלת גורסת כי הגשת ערעור, או הליך אחר שנקצב לו מועד, באיחור, פוגעת בצד שכנגד, אשר עם תום המועד לנקיטת ההליך רשאי להניח כי לא יינקטו נגדו הליכים שלא ננקטו עד כה, ובכך פיתח "מעין חסינות" מפני הגשת ערעור באיחור. (ע"א 3763/95, פלורו נגד ננס, תק-על 95 (2) 603; בש"א 2108/99, עזבון המנוח סמואל ואח' נגד אלינא אוריאלי, תק-על 487 (1) 2000). אותה "מעין חסינות" היא ביטוי לפן מסוים של עקרון סופיות הדיון, הגורס כי גם הצורך להביא לסיומם של ההליכים הוא עיקרון ראוי להגנה. עקרון סופיות הדיון בהקשר זה בא להגן על עניינו של האדם הפרטי, שאינו מעוניין להיות מעורב בהליכים ללא סוף, אשר רשאי להניח כי המצב המשפטי הקיים לאחר תום המועד להגשת הערעור לא ישונה עוד. אולם, כאשר המצב המשפטי הקיים שונה מן המצב המשפטי אשר בעל דין סבור שקיים; כאשר כל תכליתו של ההליך הנוסף בו מבקשים לנקוט הוא להביא ליצירת המצב שבעל הדין טעה לחשוב כי היה קיים עד עתה, ברור כי טענת ה"מעין חסינות" אינה מועילה.

           כאמור לעיל במקרה זה מצביעות העובדות על כך שהטעות שארעה לא היתה ידועה לשני הצדדים, עד לגילויה על ידי המשיבים. המשיבים הניחו, איפוא, כי בית המשפט אישר רק את חלקו הראשון של ההסכם, כך שחובם למבקשת עדיין תלוי ועומד, ורק עם פתיחת הליכי תיקון הטעות נודע להם על דבר קיומה. בנסיבות אלו, הרי תיקונה של הטעות אינו מהווה, מבחינתם, שינוי לרעה של המצב, כי אם תיקון העיוות שנגרם, כך שהמצב בפועל יתאם את המצב שצריך היה להיות, על פי הידוע להם. כיון שהמשיבים לא ידעו על התקלה, ממילא לא הסתמכו עליה, וודאי שלא שינו את מצבם לרעה בהסתמך עליה, כך שאין בסיס לטענת הסתמכות. גם הטענה לפיה זכאים הם שלא להיות מוטרדים עוד בגין אותו עניין אינה עומדת למשיבים, כיון שכאמור אין מדובר בניסיון לשינוי המצב, כי אם בהתאמת המצב הפורמלי למצב שצריך היה להיות על פי הידוע לכל.

           זאת ועוד: הבקשה לאישור חלקו הראשון של ההסכם בלבד הוגשה לבית המשפט במסגרת הסכם הפשרה בין הצדדים. המשיבים הסכימו, איפוא, לאותו הסדר, וחובתם החוזית אשר לא בוטלה מעולם תקפה ועומדת עד היום, למרות התקלה שחלה בנוגע לחלקו של בית המשפט בפסק הדין. בנסיבות אלו מנועים המשיבים מלטעון כנגד מימוש ההסכם לו התחייבו.

4.        לעיקרון סופיות הדיון פן נוסף, הפן הציבורי: מעבר לעניינם של היחידים או הפרטים המעורבים בהליך משפטי, קיים גם אינטרס של הציבור בכך שמערכת המשפט תפעל באופן יעיל ככל האפשר. הרצון שלא למשוך יתר על המידה את ההליכים המשפטיים הוא גם עניינו של הציבור בכלל, ושל בתי המשפט כמבטאים את רצון הציבור בעניין זה, בשל הצורך להבטיח ודאות ויציבות, המושג על ידי כך שמספר הפעמים בהן ניתן יהיה לנסות ולשנות עניין כלשהו יהיה מוגבל. הצורך בהצבת גבולות נובע גם מקיומם של משאבים מוגבלים, כאשר הימשכותו של הליך מסוים יתר על המידה תפגע באפשרותו של הליך אחר להישמע.

           בדרך כלל, פתיחתו של עניין שהסתיים זה מכבר באיחור של שנתיים תפגע באינטרס זה. הפגיעה היא מהותית  - כיון שעצם האפשרות של "פתיחת" הסכסוך מחדש זמן כה רב לאחר סיומו פוגעת בוודאות וביכולת להסתמך על פסקי דין באופן כללי. יתר על כן: עצם העלאת הבקשה, הדיון בה, העבודה המנהלית הכרוכה בה וכיוצ"ב צורכות משאבים רבים יותר, ומובן כי במערכת שאמצעיה מוגבלים גורם הדבר להפחתת המשאבים השיפוטיים והאדמיניסטרטיביים העומדים לרשות כלל המתדיינים האחרים, או כלשונו של כב' המשנה לנשיא ש. לוין בבש"א 3780/98 הנ"ל - "לגרום לשיבוש ההליכים, לדיונים מיותרים, ובסופו של דבר להארכת משך הדיון בערעורים בדרך כלל". על כן, בדרך כלל יכתיב אינטרס זה את התוצאה של דחיית בקשה שהוגשה באיחור כה רב. אולם בנסיבות המיוחדות הקיימות במקרה זה, קיים אינטרס נוסף, שאף לו פן ציבורי החורג מעבר לעניינם של בעלי הדין עצמם: האינטרס שפסק הדין שניתן ישקף את רצונם של בעלי הדין, הצדדים להסכם הפשרה, ושל בית המשפט אשר אישר את ההסכם. בניגוד למצב הרווח, אין מדובר כאן בהכרעה בין רצונות שונים וסותרים, כי אם ברצון משותף של כל המעורבים - בעלי הדין ובית המשפט - להוציא לפועל את הסכם הפשרה שנכרת. (אמנם כיום מתנגדים המשיבים לבקשה להארכת המועד, אולם

התנגדותם אינה נובעת משינוי מהותי בעמדתם. אין הם חוזרים בהם מהסכמתם להסכם, כי אם מנסים לעשות שימוש ביתרון הדיוני שנוצר לטובתם עקב התקלה, כך שאין מדובר בהתנגדות לגוף העניין).

           בית המשפט אינו ממהר, במרבית המקרים, לבטל הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין. שכן היציבות והודאות, המושגות על ידי סופיותם של הסכמי הפשרה, מהוות ערך מרכזי וחיוני להגשמת ציפיותיהם של הצדדים לאותם הסכמים (ע"א 2425/95, הדס בן לולו נגד אטראש אליאס ואח', פ"ד נא (1) 577, סעיף 11 לפסק הדין). על כן נדרשים טעמים כבדי משקל על מנת להצדיק ביטול הסכמים שכאלה (שם, בסיפא לפיסקה 12).

5.        אף על פי כן דומה כי במקרה זה דוקא אותם טעמים שצויינו, התומכים בהימנעות מביטול הסכמי הפשרה בדרך כלל, הם התומכים בפתיחת השער על ידי מתן ארכה שתאפשר דיון בשאלת הביטול לגופו של עניין. שכן פסק הדין כפי שהוא היום אינו משקף את ציפיות הצדדים, וממילא אין שימור המצב השונה מזה שביקשו הצדדים עצמם ליצור תורמת ליציבות ולוודאות.

           הדרך להוצאה לפועל של רצון הצדדים היא פשוטה ביותר, שכן הטעות שנעשתה ברורה על פניה, ולא נדרשים דיון ממושך, הכרעה בשאלות מורכבות וכדו'. המכשול היחיד בפני הגשמת רצון זה הוא טעות טכנית, בלתי מכוונת. כבר נאמר כי -

"סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות יתר, במקום בו נדרשת התחשבות, עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק" (בש"א 6708/00, יוסף אהרן נגד אהרן אמנון ואח', פ"ד נד (4) 702).

           בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, הארכת המועד עתידה לתקן את המצב, כך שיוגשם רצונם האמיתי של בעלי הדין, והכשלתה ללא אפשרות תיקון אך ורק בשל הטעות הטכנית משמעה, למעשה, מתן אפשרות לגולם לקום על יוצרו.

           נוכח כל האמור החלטתי להיעתר לבקשה ולהאריך את המועד להגשת ההליך. אעיר, עם זאת, כי נראה שההליך הנכון הוא הגשת בקשת רשות ערעור, ולא ערעור בזכות. הבקשה תוגש תוך עשרים יום מהמצאת החלטה זו. ימי הפגרה יבואו במניין.